בשנים האחרונות אני עוקב מקרוב אחרי הדינמיקה הדמוגרפית באירופה, ומרגיש שאנחנו רואים תופעה כלכלית חברתית חסרת תקדים. בעוד ישראל מתמודדת עם אתגרי יוקר המחיה ועם שוק עבודה רותח, רוב מדינות אירופה מתמודדות עם בעיה הפוכה - חוסר בילדים. הצניחה בשיעורי הילודה הופכת לאיום קיומי על הצמיחה, על תקציבי הפנסיה ועל עצם היכולת של מדינות היבשת לשמור על רמת חיים יציבה.
לא במקרה, פולין - אחת הכלכלות הגדולות במרכז אירופה - הפכה לאחרונה למוקד עניין בינלאומי. הנשיא החדש, קרול נברוצקי, הוביל מהלך חסר תקדים: פטור ממס הכנסה למשפחות עם שני ילדים ומעלה. ההצעה כבר אושרה בקריאה ראשונה, וצפויה לעבור סופית בשבועות הקרובים.
הצעד של נברוצקי הוצג כהבטחת בחירות פופולרית, אבל בפועל מדובר בשינוי מיסוי ממוקד - כזה שאינו כולל את כלל האוכלוסייה. הפטור חל רק על משפחות שבהן ההכנסה של כל אחד מבני הזוג נמוכה מ-140 אלף זלוטי בשנה (כ-125 אלף שקל). המשמעות היא שהמהלך מיטיב בעיקר עם מעמד הביניים ולא עם המשפחות העניות, שנאבקות באמת לסגור את החודש.
לפי החישובים, משפחה ממוצעת צפויה ליהנות מחיסכון של כ-1,000 זלוטי - כ-900 שקלים בחודש. זה נשמע לא רע, אבל כלכלנים בפולין מגדירים את התוכנית כ"אריזה מחודשת למדיניות קיימת", שמזכירה מאוד את מערכות נקודות הזיכוי בישראל ובמערב. ההבדל הוא בעיקר בתקשורת - כשהמהלך ממוסגר כ"פטור מוחלט ממס", הוא הופך למסר פוליטי קליט שמחזק את מעמדו של הנשיא החדש.
המדיניות החדשה נולדה מתוך מצוקה אמיתית. שיעור הילודה בפולין עומד על 1.16 ילדים לאישה בלבד - אחד הנמוכים בעולם המערבי. לשם השוואה, בישראל הממוצע עומד על 2.89, פי שניים וחצי. הנתון הזה מדאיג לא רק מבחינה חברתית, אלא גם כלכלית: פחות ילדים פירושו פחות עובדים בעתיד, פחות משלמי מיסים ופגיעה ישירה בצמיחה הפוטנציאלית.
גם מדינות אחרות באזור, כמו הונגריה, ליטא וצ’כיה, מנסות להתמודד עם אותה בעיה. בהונגריה, לדוגמה, הונהגו כבר לפני עשור פטורי מס לכל החיים להורים לשלושה ילדים ומעלה, הלוואות ללא ריבית למשפחות צעירות והקפאת משכנתאות במהלך האינפלציה האחרונה. התוצאות היו חלקיות בלבד - שיעור הפריון עלה מ-1.34 ל-1.51 בעשור, אך מספר האוכלוסייה הכולל המשיך לרדת עקב הגירה שלילית.
הפתרון הפולני לא עומד רק על בסיס כלכלי - אלא גם אידיאולוגי. נברוצקי, כמו מנהיגים שמרנים נוספים באזור, מדגיש את "קדושת המשפחה" ורואה בילודה מרכיב מרכזי בזהות הלאומית. בעוד מדינות מערב אירופה מנסות לשמור על איזון דמוגרפי באמצעות הגירה, פולין והונגריה מתנגדות לכך בחריפות, ומעדיפות לעודד ילודה פנימית גם במחיר של ויתור על הכנסות ממסים.
מבחינה כלכלית, זו מדיניות מורכבת. מצד אחד - עידוד ילודה יכול לתרום לצמיחה ארוכת טווח. מצד שני - בטווח הקצר מדובר בהוצאה תקציבית אדירה. ממשלות נדרשות לוותר על הכנסות ממסים בזמן שהוצאות הביטחון, הפנסיה והבריאות מזנקות.
בעיניי, הסיפור הפולני מעלה שאלה רחבה הרבה יותר: כיצד מדינה צריכה לתמרץ משפחות בעידן של יוקר מחיה ואי שוויון. בישראל, שבה שיעור הילודה הוא מהגבוהים בעולם המפותח, הדגש צריך להיות פחות על עידוד הולדה ויותר על תמיכה במשפחות עובדות, שצריכות להתמודד עם הוצאות דיור וחינוך עצומות.
ועדיין, מהלך כמו זה של פולין מזכיר לנו שגם מדיניות מס יכולה לשמש כלי אסטרטגי לשינוי חברתי - כשהיא מיושמת נכון, מבוקרת ומותאמת למציאות המקומית.