שנת 2025 תיזכר כנראה כאחת השנים החזקות והמפתיעות ביותר בשוק המניות המקומי. המדדים המובילים רשמו זינוק פנטסטי של מעל חמישים אחוזים, והאופוריה ברחוב הישראלי מורגשת היטב.
אבל כשצוללים לנתונים שמאחורי הקלעים, מגלים תופעה מרתקת ומעט מטרידה: מי שהניע את הראלי הזה הם לא הגופים המוסדיים הגדולים ואפילו לא המשקיעים הזרים, אלא הציבור הרחב.
משקיעי הריטייל הזרימו במהלך השנה החולפת סכום חסר תקדים של 13.7 מיליארד שקל נטו לשוק המניות.
לשם השוואה, זה יותר ממה שהזרימו המוסדיים והזרים גם יחד. במקביל, נפתחו כ-100 אלף חשבונות מסחר חדשים בבנקים ובבתי ההשקעות. הנתונים הללו מעידים על דבר אחד ברור - הפחד מהפסד הולך ונעלם, ואת מקומו תופס התיאבון לסיכון והחשש להחמיץ את החגיגה.
שלוש שנים רצופות של עליות חדות עשו את שלהן לפסיכולוגיה של המשקיע הישראלי.
אני מזהה כאן תהליך קלאסי של הסרת חסמים. כשכולם מסביב מרוויחים, נוצרת תחושת פומו (FOMO) חזקה שגורמת לאנשים להגיד לעצמם "אם כולם בפנים ועושים כסף קל, גם אני יכול".
זהו פרדוקס מוכר בשוק ההון: ככל שהמחירים עולים והסחורה יקרה יותר, אנשים רוצים לקנות יותר ממנה. אילו היה מדובר במוצר בסופרמרקט שמחירו זינק, הצרכנים היו ממתינים למבצע, אך במניות ההיגיון עובד הפוך - העליות נתפסות כאישור לכך שהמגמה תימשך לנצח.
הביטחון העצמי המופרז הזה ניזון גם ממה שאני מכנה "תחושת העושר". זרימת הכספים להייטק שיצרה שכבה של מתעשרים חדשים, לצד מענקי מילואים נדיבים שזרמו לציבור רחב, יצרו נזילות גבוהה שמחפשת אפיק השקעה.
המשקיעים החדשים, שרבים מהם צעירים בגילאי העשרים והשלושים, מרגישים שהם פיצחו את השיטה. סקרים עדכניים מראים כי שליש מהמשקיעים הפעילים בטוחים שיש בידיהם את כל המידע הדרוש לניהול תיק, ורק רבע מהם רואים בפחד מהפסד חסם להשקעה. זוהי ירידה דרמטית בתפיסת הסיכון לעומת שנים עברו.
הבעיה הגדולה היא שרבים מהמשקיעים החדשים הללו מעולם לא חוו משבר פיננסי אמיתי. הם גדלו לתוך מציאות של עליות או משברים קצרים מאוד (כמו הקורונה) שתיקנו את עצמם במהירות שיא. הם לא זוכרים את משבר 2008 או התפוצצות בועת הדוט קום בתחילת המילניום, אז לקח לשווקים שנים ארוכות להתאושש.
חוסר הניסיון הזה הוא מסוכן, מכיוון שהדינמיקה של ירידות שונה לחלוטין מזו של עליות.
ישנו כלל ברזל בשוק ההון שכדאי לכל משקיע לשנן: "בבורסה אוספים כסף בכפיות, אבל שופכים אותו בדליים". כלומר, העליות הן בדרך כלל מתונות, הדרגתיות וממושכות, בעוד שהירידות, כשהן מגיעות, הן אלימות, חדות ומהירות. המבחן האמיתי של משקיעי הריטייל לא יהיה ביכולת שלהם לקנות מניה שעולה, אלא ביכולת המנטלית והפיננסית שלהם להתמודד עם שוק שצולל ב-20% או 30% בתוך זמן קצר.
מעבר לפסיכולוגיה, קיים סיכון טכני ייחודי לבורסה בתל אביב והוא בעיית הנזילות. המשקיעים החדשים נוטים להתפזר גם למניות השורה השנייה והשלישית, שבהן הסחירות נמוכה יחסית. כשהשוק עולה הכל נראה ורוד, אבל ברגע של פאניקה, כשכולם ירוצו ליציאה באותו הזמן, "הדלת" תהיה צרה מדי.
במצב כזה, משקיע שירצה למכור את הסחורה שלו יגלה שאין קונים בצד השני, מה שיגרום להתרסקות מהירה של שער המניה ולאובדן כואב של ההון.
לסיכום, הכניסה המסיבית של הציבור לבורסה היא מבורכת כשלעצמה ומעידה על בגרות פיננסית, אך היא חייבת להיות מלווה בניהול סיכונים מפוכח. התחושה ש"אי אפשר להפסיד" היא בדרך כלל האינדיקטור הטוב ביותר לכך שהסיכון בשוק נמצא בשיאו.
כמי שמלווה אתכם בדרך לעצמאות כלכלית, ההמלצה שלי היא לא להסתנוור מהתשואות של האתמול, אלא לוודא שהתיק שלכם בנוי לשרוד גם את הסערות של המחר.