שנת 2024 סימנה שיא חדש בעזיבת ישראלים את הארץ - 78 אלף איש הוגדרו כעוזבים לפי נתוני הלמ"ס. מדובר בזינוק חד שממחיש מגמה הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות: יותר ויותר ישראלים, ובעיקר צעירים ובעלי השכלה גבוהה, בוחרים לעזוב את ישראל - לפחות זמנית - לטובת חיים במדינות אחרות.
הסיבות מגוונות: יוקר מחיה, חוסר יציבות ביטחונית, משבר אמון במוסדות המדינה ואפשרויות תעסוקה אטרקטיביות יותר מעבר לים. אך השנה נוספה גם סיבה מובהקת נוספת - המלחמה, שהאיצה את המגמה והובילה רבים לחפש עתיד יציב יותר בחו"ל.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עדכנה לאחרונה את שיטת החישוב שלה, כך שגם ישראלים שמבקרים בארץ מדי פעם אך מבלים בחו"ל לפחות 275 ימים בשנה, נחשבים לעוזבים. המשמעות היא שהנתון של 78 אלף עוזבים בשנת 2024 מתייחס בפועל לאנשים שעזבו כבר ב-2023.
גם כאשר מנטרלים את מהגרים זמניים - כמו עולים מרוסיה ומאוקראינה שהגיעו בעקבות המלחמה בארצם והמשיכו למדינות אחרות - המגמה בקרב ילידי ישראל נותרת ברורה: מספרם עלה מ-19 אלף ב-2022 ל-30 אלף בלבד שנתיים לאחר מכן. כלומר, גם ישראלים ותיקים, ולא רק עולים, עוזבים בהיקפים הולכים וגדלים.
הנתונים מלמדים על שינוי גיאוגרפי מובהק:
העיר ממנה עוזבים הכי הרבה ישראלים היא תל אביב - 14% מכלל העוזבים ב-2024, לעומת 11.2% בלבד ב-2014. מדובר בזינוק של כ-25% בעשור, המשקף היטב את תופעת "הבריחה מהמרכז", בעיקר של צעירים מקצועיים, הייטקיסטים ובעלי יכולת ניידות גבוהה.
בירושלים, לעומת זאת, התמונה הפוכה: אם לפני עשור תושבי העיר הרכיבו 10.6% מהעוזבים, הרי שכיום הם רק 6.3%. ייתכן שהרכב האוכלוסייה בעיר - הכולל שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית וערבית עם פחות נטייה להגר - מסביר את היציבות היחסית.
גם בערים נוספות נראית עלייה ניכרת בעזיבה: חיפה עלתה מ-4.7% ל-7.7%, נתניה מ-3.3% ל-6.9%, ובת ים מ-2.6% ל-3.9%. לעומת זאת, באר שבע וראשון לציון שמרו על שיעורים יציבים - סביב 2% ו-3% בהתאמה.
הנתון המפתיע ביותר הוא שיותר ישראלים עוזבים מנתניה מאשר מירושלים - למרות שירושלים גדולה פי כמה מבחינת אוכלוסייה. זהו סימן לכך שגם ערי השרון והחוף, שבעבר נחשבו "נוחות ומבוססות", מצטרפות לגל העזיבה.
מבחינה דמוגרפית, כ-94% מהעוזבים הם יהודים או "אחרים" - שיעור גבוה מחלקם באוכלוסייה - ול-60% מהם יש השכלה אקדמית. מדובר אם כן באוכלוסייה חזקה יחסית, שמרבית עוזביה הם צעירים, משכילים ובעלי אפשרויות תעסוקה בחו"ל.
שיעור החוזרים לישראל נותר יציב יחסית, עם תל אביב בראש (10%) וירושלים אחריה (9.4%). אך היציבות הזו אינה מספיקה כדי לאזן את הגידול החד בעוזבים, מה שמותיר את המאזן ההגירתי שלילי באופן מובהק.
אם המגמה תימשך, ישראל עלולה להתמודד בשנים הקרובות עם "בריחת מוחות" בהיקף משמעותי - דווקא מקרב האוכלוסיות שתורמות רבות לכלכלה, לאקדמיה ולחדשנות.
הנתונים של 2024 ו-2025 צריכים להדאיג את מקבלי ההחלטות בישראל. עלייה חדה בעזיבה של צעירים משכילים, לצד האטה בחזרה לישראל, עלולה לפגוע בצמיחה, בפריון העבודה ובבסיס המס.
בעידן שבו גבולות העבודה נעשים גמישים יותר והעולם פתוח להזדמנויות, ישראל נדרשת להתמודד עם השאלה - איך מחזירים את האמון, משפרים את איכות החיים, ומייצרים סביבה שתגרום לישראלים לבחור להישאר.
הנתונים אינם רק מספרים - הם ביטוי לתחושת מיצוי הולכת וגוברת, ולצורך עמוק במדיניות כלכלית וחברתית חדשה שתציב את האזרח במרכז.