המהלך האחרון של הממשל האמריקאי - רכישת נתח של 10% מחברת אינטל - מייצר כותרות ענק, ולא בכדי. מדובר בצעד חסר תקדים שמחדד את השאלה עד כמה רחוק מוכנה ארה"ב ללכת כדי לשמור על שליטה בתעשיות אסטרטגיות, ובמיוחד בתחום השבבים.
הממשל האמריקאי מאותת בצורה הברורה ביותר על החשיבות שהוא מייחס לשליטה טכנולוגית וביטחונית. אינטל היא לא רק יצרנית שבבים, היא נכס אסטרטגי בלב המאבק הגיאופוליטי מול סין. החזקת מניות ישירה בידי המדינה היא לא דבר שבשגרה בכלכלה חופשית כמו ארה"ב, ולכן המהלך הזה מעלה לא מעט גבות.
במקביל, הממשל האמריקאי מרחיב את דריסת הרגל שלו במגזר הפרטי. תחת ממשל טראמפ, זו לא הפעם הראשונה שנראה צעדים שמשנים את כללי המשחק בין וושינגטון לתאגידים הגדולים. אם בעבר הממשלה הסתפקה ברגולציה ותמריצים, כעת היא נכנסת גם כבעלים ישיר - מהלך שמשדר עוצמה, אך גם עלול ליצור תלות הדדית בעייתית.
כמשקיע אני רואה כאן שתי זוויות שונות: מצד אחד, מדובר בגיבוי אדיר לאינטל. כשממשלת ארה"ב הופכת לבעלת מניות, היא למעשה מבטיחה תמיכה פוליטית וכלכלית שתאפשר לאינטל לשרוד ולהתפתח גם מול תחרות אגרסיבית. מצד שני, מעורבות ממשלתית מוגברת יכולה להוביל להתערבות בהחלטות עסקיות, וזה עלול לפגוע בגמישות וביעילות של החברה בטווח הארוך.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו חוזים במגמה חדשה: חזרה לימים בהם ממשלות מחזיקות ישירות מניות בחברות אסטרטגיות, או שמדובר בצעד חד פעמי שנועד לתת מסר ברור לסין ולשוק. כך או כך, עבור המשקיעים - זהו תזכורת לכך שהשקעות בטכנולוגיה אינן רק עניין פיננסי, אלא גם עניין גיאו פוליטי.
המהלך של הממשל האמריקאי מול אינטל הוא לא עוד ידיעה שוטפת. זהו מהלך שמעצב מחדש את יחסי הגומלין בין ממשלות ותאגידים, בין ביטחון לכלכלה, ובין חופש לשלטון. כמשקיעים, עלינו להבין שהשוק הפיננסי אינו מנותק מהעולם הפוליטי, ולעיתים דווקא שם נקבעות ההחלטות שמעצבות את תיק ההשקעות שלנו.
