ב-1 בינואר הקרוב שוב תתייקר הארנונה, ולצד העלייה האוטומטית של 1.6% - עשרות רשויות מבקשות להעלות את התעריפים בשיעורים גבוהים בהרבה. מאחורי המספרים היבשים מסתתר סיפור כלכלי עמוק יותר: על הפערים בין הרשויות, על מבנה התמריצים המעוות, ועל המשמעות של עלויות המחיה המקומיות לכל אחד מאיתנו.
בכל שנה מוצמדת הארנונה למנגנון קבוע שמכונה “הטייס האוטומטי” - נוסחה שמביאה בחשבון את האינפלציה והשכר במגזר הציבורי. המשמעות בפועל היא שגם אם הרשות המקומית לא תבקש העלאה חריגה, התעריף יעלה כמעט תמיד.
בשנת 2026 העלייה צפויה לעמוד על 1.6%, אך 44 רשויות ביקשו להעלות הרבה מעבר לכך.
המנגנון הזה נועד במקור לשמור על היציבות הכלכלית של הרשויות, אך הפך עם השנים לכלי שמאפשר להן לגבות עוד ועוד מיסים - בלי התייעלות אמיתית. הנתונים מראים שמאז 2014 תעריפי הארנונה עלו ריאלית בכ-30%, גם בשנים שבהן לא נרשמה כמעט אינפלציה.
במבט על הרשויות הבולטות מתגלים פערים עצומים במדיניות: בירושלים, למשל, העירייה מבקשת לאחד אזורי חיוב כך ששכונות חלשות יחסית ישלמו יותר. בעיר טוענים כי אין הצדקה אמיתית להבחין בין אזורי החיוב בעיר שמציגה תשתיות ושירותים אחידים - אך בפועל, המשמעות היא שדווקא מי שמתקשה יישא בנטל כבד יותר.
בתל אביב, לעומת זאת, אין העלאה גורפת השנה, אך השינוי ממוקד דווקא באזורים יוקרתיים כמו מתחם הדולפינריום - שם הארנונה צפויה לקפוץ ביותר מפי שניים. בעירייה מסבירים כי מדובר בדירות יוקרה בסמוך לחוף הים, אך מדובר גם במסר ברור על סדרי העדיפויות הכלכליים בעיר.
בחיפה מבקשים להעלות את התעריף בשכונות החדשות והמבוקשות, כמו רמת הנשיא ונאות פרס, לצד העלאה של 5% על בתי הזיקוק - החלטה שמשלבת שיקול חברתי עם שיקול סביבתי עסקי.
וחולון? שם החליטו להילחם בתופעת פיצול הדירות באמצעות סיווג חדש בשם “נכס באכלוס מרובה”. בעלי דירות מפוצלות עלולים לשלם כמעט פי ארבעה - מ-124 שקל למ"ר ל-450 שקל למ"ר. בעירייה מסבירים שהמטרה היא למנוע שימוש מסחרי בדירות מגורים.
ברמת גן, השינוי מתמקד דווקא באזור הבורסה ליהלומים - אזור עסקים יוקרתי שעד היום נהנה מהנחות משמעותיות. שם הארנונה תעלה בהדרגה בשיעור של 7.5% לשנה עד להשוואה מלאה לשאר אזורי המסחר בעיר.
העלאות הארנונה חושפות את המתח שבין הצורך של רשויות לממן שירותים ציבוריים לבין היכולת של התושבים לספוג התייקרות נוספת. בעשור האחרון עלו מחירי הדיור, מחירי המזון והתחבורה, וכעת גם המיסים העירוניים מצטרפים.
במובן המאקרו כלכלי, הארנונה היא מדד לבריאות הפיננסית של הרשויות המקומיות - אבל גם לסדרי העדיפויות של המדינה. כאשר העלאות הופכות אוטומטיות, אין כמעט תמריץ להתייעל, לשפר ניהול או לפתח מקורות הכנסה אלטרנטיביים.
לצד זה, חלק מהרשויות מנסות להטיל מסים ממוקדים (“מס מטרו”, למשל) כדי להתמודד עם עלויות תחבורה ותשתיות. זה צעד מובן, אך הוא מעיד על כך שהנטל נופל שוב על התושבים - ולא בהכרח על הממשלה או הגורמים המממנים את הפרויקטים.
ככל שהעיר מתפתחת, גם הצרכים גדלים: תשתיות, ניקיון, ביטחון עירוני, חינוך ורווחה. הבעיה היא שהמימון כמעט תמיד מגיע מאותו מקום - חשבון הארנונה של התושבים. במצב כזה, הרשויות שנחשבות עשירות מתקדמות עוד יותר, והחלשות מתקשות להדביק פערים.
זו הסיבה שהשיח על הארנונה חייב לעבור מהתמקדות באחוזי העלאה לשאלה רחבה יותר: איך אנחנו רוצים לממן את השירותים העירוניים, ואיך ניתן לעודד ניהול עירוני יעיל ושוויוני יותר?
אם העלאות החריגות יאושרו, צפויה התייקרות משמעותית ביוקר המחיה העירוני כבר בתחילת 2026. עם זאת, זו גם הזדמנות למדינה לבחון מחדש את מנגנון “הטייס האוטומטי” ולבחון מודל שיתגמל רשויות על התייעלות ולא רק על גבייה.
המשק הישראלי נמצא בשלב שבו כל שקל משפיע - והארנונה, שנראית לעיתים כמו סעיף שולי, הופכת בהדרגה לאחת מנקודות הלחץ המרכזיות על הציבור.